מי צודק?

6? 9? אף אחד? או שניהם?

שני אנשים עומדים משני צידי מספר. המספר כתוב על הקרקע, ביניהם.

אחד מהם רואה שש; זה שעומד מולו רואה תשע.

אף אחד מהם לא עיוור. אף אחד מהם לא משקר. ובכל זאת הם מתווכחים, וככל שעובר הזמן, הם מוכיחים זה לזה את האמת שלהם בקול רם יותר ובעצבנות רבה יותר.

תיאוריה

זה מה שקורה בעולם יום אחר יום.

האדם פוחד להישאר לבד עם דעתו, ולכן הוא רוצה לכפות אותה על האחר. מזה הוא רוצה לשאוב רוגע, ואם הוא לא מקבל את הרוגע, הוא נעשה עצבני עוד יותר.

אבל אם אנחנו כל כך בטוחים במשהו שאנחנו צודקים, למה כל כך חשוב לנו אם האחר מסכים איתנו?

אם אנחנו בוודאות צודקים, האם לא דווקא הצדק שלנו צריך להרגיע אותנו: יקרה מה שיקרה, אנחנו צודקים, וזה מה שייתן את האושר?

אם השאלה עולה, התשובה ברורה…

הגיע הזמן להתרחק מהצדדים המתווכחים ולבחון מנקודת מבט חיצונית.

בדיקה

נשים את השאלה תחת זכוכית מגדלת. אבל לא את השאלה אם זה שש או תשע. אלא למה כל כך חשוב להם לצדוק.

כל עוד אני צודקת, אני בטוחה. ואם טעיתי, מה יהיה? אז יתברר שאני לא מספיק חכמה. לא מספיק טובה. לא יאהבו אותי, ינדו אותי, אישאר לבד…

זה לא על המספר. זה אף פעם לא על המספר. זה על כך שאנחנו לא בטוחים מה חשוב בחיים ומה לא. לא בטוחים אם המחשבות שחונכנו עליהן הן באמת שלנו.

וחוסר הביטחון הזה הוא שמוביל לכך ששני אנשים רבים, או שהוויכוח מגיע אפילו לאלימות.

אז מי צודק?

אף אחד.

צודק מי שעומד רחוק יותר ומתבונן בהם בחוכמה. מי שלא מצטרף, אלא שואל את השאלה: למה הם עושים את זה?

ומי ששואל את שאלת ה"למה", יצא באותו רגע מהוויכוח. ומי שיצא, פתאום רואה את התמונה כולה: את המספר, את שני האנשים, ואת הפחד שמסמר כל אחד מהם לצד שלו. עימות הוא ניגוד. וניגוד הוא עוינות, כי הוא מבוסס על פחד.

זה הצעד הראשון. לא לצדוק. אלא לשים לב מתי את נלחמת על משהו שבכלל לא היה חשוב לך, אלא להורייך.

אבל את לא ההורים שלך. את הפחד שלהם, את החולשה שלהם, חבל להמשיך לשאת. זה מה שמונע ממך להגיע למה שאת חייבת להגיע אליו. לשלמות, לאושר, לחופש…

כאן מתחילה ההיכרות עם עצמנו. לא את מי שאת צריך למצוא. קודם צריך למצוא מי את לא. וכשיש לך תשובה לשאלה הזאת, את כבר לא מתמקדת במה שלא נכון, אלא במה שנכון…

הרוח עוזרת ומראה את האמת…